"חמלה היא לא רק תוספת נחמדה, היא כלי טיפולי שמסייע להחלמה"
ד"ר איתן חי־עם, רופא שהיה בכיר במערכת הבריאות, כתב ספר סיפורים המבוסס על מקרים אמיתיים שבהם נתקל במהלך הקריירה שלו: מהקשיש שמגיע כל לילה למיון ופוטרים אותו בכוס תה, דרך הילד הנכה שמחכה לניתוח שנדחה ועד לסיפורה האישי של אמו בימיה האחרונים. המשותף לכולם הוא היעדר חמלה: “רפואה לא חומלת דינה להידרדר"
ד"ר איתן חי־עם הוא עוף נדיר בשמיה של מערכת הבריאות הישראלית. הוא חושב על חמלה. חי־עם כתב אוסף סיפורים שלם שמבוסס על מקרים שראה בתפקידו כרופא וכמנהל מערכות בריאות. הספר "הכאב שבשחיקת החמלה" (אופיר ביכורים) הוא מעין חשבון נפש. כל סיפור מתאר מקרה שבו החולה לא קיבל את היחס הטוב והחומל שהיה ראוי לו.
הספר מתחיל בסיפור על אמו של חי־עם. במכתב שלאחר מותה היא כביכול פונה אל בנה הרופא, ומספרת לו על המסע האחרון שעברה - הכאב הנורא בגב, רופא המשפחה שלא הקשיב ומיד הפנה לאורתופד, האורתופד שלא רצה לתת הפניה למיון אלא למרפאת כאב, שם התור הקרוב הבא הוא לעוד חודשיים, ואחר כך החוויה במיון. "הייתי הזקנה במסדרון", היא כאילו כותבת לו. "בביקור הרופאים הצלחתי לשאול־למלמל: 'מה יהיה בסופי?'. הייתי מפוחדת. הבנתי שסופי מגיע, רציתי רק קצת יחס ועידוד. תשובתו של הרופא היתה עוקצנית למחצה ונטולת כל חמלה: 'גברתי', הוא הסביר לי, 'לא חשוב מה יהיה בסופך. עכשיו הדבר היחיד שחשוב הוא שתנשמי'".
ויש גם סיפור על הקשיש הטרדן שמגיע כמעט כל לילה לחדר המיון ומתלונן על משהו, והצוות כבר רגיל אליו ופוטר אותו בתה וביסקוויטים; או על ילד נכה שמחכה לניתוח כדי ללכת כמו כולם, אלא שהניתוח נדחה לפתע, ועובר למועד לא ידוע; או על קשיש שאוסף מטבעות כדי שיספיק לו הכסף לתרופות.
"חמלה צריך לתחזק"
חי־עם (71), רופא משפחה מומחה ויו"ר חברת סאיקי מדיקל, שפיתחה משאף לצריכת קנאביס רפואי, נולד וגדל בירושלים וחי במשך שנים רבות בקיבוץ מגן שבעוטף עזה. הוא למד רפואה באוניברסיטת בן־גוריון, ומאז מילא שורה של תפקידים משמעותיים במערכת הבריאות: תחילה כרופא בקופת החולים בנתיבות וכרופא הקיבוצים והמושבים של עוטף עזה, ובהמשך כמנהל מחוזות בשירותי בריאות כללית, מנהל המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בבאר־שבע, מנכ"ל רשת אסותא, וכמה חודשים כמנכ"ל משרד הבריאות. בנוסף, התגורר במשך שנה בהו צ'י מין סיטי שבווייטנאם, שם עבד כרופא משפחה וכיועץ להקמת בית חולים, וייעץ גם להקמת בית חולים בקונגו. הוא נשוי, אב לארבעה וסב לשישה נכדים.
במילים אחרות, חי־עם מכיר לפני ולפנים את מערכת הבריאות הישראלית על חוזקותיה ותחלואיה. "לאורך השנים נתקלתי בכל מיני מצבים שהרגשתי בהם רע", הוא מספר, "או שראיתי איך התנהגו לחולים שלי, או שאני עצמי במצבים קיצוניים הלכתי הביתה ואמרתי: וואלה, לא ככה הייתי צריך להתנהג. זה הציק לי לאורך כל הקריירה שלי. כל הסיפורים בספר אמיתיים, סיטואציות שאני סוחב איתי שנים. הכתיבה היתה הדרך שלי להתמודד ולנסות לשנות, כי אני רואה בזה ייעוד".
זה מתחיל בקריטריונים לבי"ס לרפואה. פסיכומטרי 740 ומעלה, מעל 100 בתעודת בגרות. אבל אני רוצה שדווקא מי שהתנדב כל התיכון בבית אבות יהיה הרופא שלי"
פעם, אומר חי־עם, כל הרפואה היתה מבוססת על חמלה, בעיקר כי לא היה משהו אחר. "באיזשהו שלב הטכנולוגיה גברה עלינו", הוא מסביר. "הרופא מקליד כל זמן הפגישה ובקושי מסתכל על החולה. הוא מתחיל להימדד בכל מיני מדדי הצלחה, וזה הופך לעיקר. אלא שב־30-20 השנים האחרונות יש מחקרים שמעידים על כך שההחלמה טובה יותר אם יש חמלה. היחס והחמלה משפיעים על איזון סוכרת, אורך האשפוז, אשפוזים חוזרים, התמודדות עם זיהומים. יש לזה גם הסברים פיזיולוגיים וגם רגשיים, שהחולה מגיב טוב יותר להנחיות כשהוא סומך על הרופא. חלק מזה שהרפואה האלטרנטיבית כל כך משגשגת קשור בעובדה שזו הרפואה הכמעט יחידה שאדם בא, יושב שעה עם המטפל, המטפל שואל אותו, נוגע בו. ואנשים רוצים שיתייחסו אליהם. חמלה היא לא רק נייס טו הב, אלא היא כלי טיפולי שמשפר את תוצאות ההחלמה".
אם האמפתיה והחמלה הן כלי טיפולי, למה זה לא קורה? אתה תולה את הסיבה במחסור בכוח אדם ובתקציבים, בעומס. אבל זה גם עניין של אווירה ותרבות.
"נכון, זה מתחיל עוד קודם. איך מקבלים סטודנטים לבית ספר לרפואה? צריך ציון פסיכומטרי של 740 ומעלה, תעודת בגרות עם ציון מעל 100. נניח שאתה ילד מוכשר, ואתה מתנדב שלוש פעמים בשבוע בעזרה לקשישים. אם לא למדת חמש יחידות פיזיקה בתיכון - לא תתקבל. אבל אני רוצה שדווקא הבחור שהתנדב כל התיכון בבית אבות הוא זה שיהיה הרופא שלי. הוא יהיה רופא יותר טוב מזה שישב בבית, לא הלך לתנועת נוער ולמד כל הזמן לבגרות. בשנים האחרונות הכניסו לתהליך הקבלה גם ראיונות אישיים, אבל היום כבר יש כל מיני קורסי הכנה לראיונות, שוב מזייפים משהו. לא עוצרים כדי להכניס מדדים של אינטליגנציה רגשית ואנושית.
"ובעיה נוספת - חמלה צריך לתחזק. האנשים בסך הכל טובים, רוצים לתת מעצמם, אבל לא מסוגלים. כשאתה רואה כל כך הרבה סבל, או שאתה בורח מהמקצוע או שאתה נאטם. הדרך למנוע את זה היא להוריד את השחיקה, לעשות ישיבות צוות, לעודד חמלה, לדאוג לרווחת העובד. עובד שיוצא לחופש זה לא פנצ'ר במערכת, הוא זקוק לחופש. אנחנו מפספסים לכל אורך הדרך".
"עזיבת רופאים היא תמרור אזהרה"
פעם, באחד המקומות שניהל, הגיע חי־עם לסיור במרפאת כאב, ופגש פקידה שעמדה לפני שימוע. הוא התעניין בסיבת הפיטורים, והיא אמרה שאינה מסוגלת יותר להסתכל בעיניים לאנשים שבאים עם כאבים ומבקשים תור, והיא צריכה לומר להם שהתור הבא הוא לעוד שלושה או ארבעה חודשים. "אמרתי להם, אתם לא צריכים לפטר אותה, אלא לתת לה פרס מנכ"ל", הוא אומר.
“הפכנו לקהים. החברה הישראלית ירדה ברמת החמלה, והרפואה היא חלק מזה. אם היינו נשארים חברת מופת כמו שחלמו המייסדים, היה יותר קשה לקבל את חוסר החמלה ברפואה, אבל זה מתקבל בסדר, כאילו זה חלק מהחיים”.
אז מה התרופה?
"לבחור את האנשים נכון, לטפח את החמלה במערכת, לשפר את תנאי העבודה של הצוותים".
אתה בא מבפנים, אתה מאמין שהרעיונות האלה ישימים?
"אני בטוח שכן. רפואה לא חומלת דינה להידרדר. זה עניין של סדרי עדיפויות, לפעמים קונים מכשיר חדש במיליוני דולרים שהוא מאוד חשוב, אבל לא פחות חשוב להשקיע את הכסף בחינוך לחמלה, בשיפור תנאי העסקה, זה ייתן תוצאות לא פחות טובות מעוד מכשיר אחד".
מאז 7 באוקטובר מדברים על בריחת רופאים לחו"ל. זה מדאיג אותך?
"בהחלט. אני מכיר כמה שעזבו, וגם את הקבוצות בפייסבוק. מה לעשות, עם מקצוע הרפואה יותר קל להתנייד בעולם. ארגון הבריאות העולמי אמר שהמגפה הכי חמורה עכשיו זה מחסור ברופאים ובאחיות בעשור הקרוב. עזיבת רופאים היא תמרור אזהרה".
אתה קשור לאזור העוטף, הכרת רבים מהתושבים שם.
"כשסיימתי את לימודי הרפואה בבאר שבע, היה מקובל שרופאים צעירים עוברים לגור בקיבוץ כמה שנים, נותנים כוננות לילה ובתמורה מקבלים בסבסוד את הבית והחינוך לילדים. הלכנו לקיבוץ מגן, חשבנו שנהיה שם שלוש שנים, נשארנו 37. בשנים האלה הייתי הרופא של רוב המושבים והקיבוצים בעוטף, ומגן היה הבית שלי. עזבנו חצי שנה לפני המלחמה, במקרה. אני מכיר כל כך הרבה אנשים שם, הם כמו משפחה".
