משפט שדה
האם מותר להתפשר עם ההפיכה המשטרית?
האם פשרות נקודתיות, כמו ההסכמה למינוי שופטים משני הצדדים לבית הדין הארצי לעבודה, נחוצות ולגיטימיות? או שהן רק מטשטשות את ההצלחה של שר המשפטים לוין להגדיר מחדש "הסכמה רחבה" ככזו שמקובלת עליו
1. בבית הדין הארצי לעבודה השיגו את מה שעדיין לא הושג בעליון
לבית הדין הארצי לעבודה מונו לאחרונה, למינוי בפועל, שני שופטים שבהגדרה גמישה ניתן לסווגם כשייכים לשני צדי המתרס של ההפיכה המשטרית. ליתר דיוק, מדובר במינויי "הסכמה רחבה", פשרה, או חלוקת מינויים בין שר המשפטים יריב לוין לנשיאת בית הדין הארצי בדימוס ורדה וירט לבנה. הנה, מה שעדיין לא הושג בבית המשפט העליון - הסכמה על מועמדים משני צדי מתרס ההפיכה - הושג בבית הדין לעבודה.
השניים הם דורי ספיבק ועמיצור איתם. ספיבק הוגדר במגזין הדיגיטלי "בית המשפט!" כ"הומוסקסואל הבכיר ביותר במערכת המשפט". בן זוגו הוא פרופ' ישי בלנק, דקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. לפני מינויו היה יו"ר ועדת זכויות הלהט"ב בלשכת עורכי הדין. בנוסף, היה יו"ר הנהלת האגודה לזכויות האזרח ופעיל במרכז אדוה, מכון מחקר הדוגל בגישה כלכלית־חברתית סוציאל־דמוקרטית. ובעברית פשוטה: שמאל חברתי וגם פוליטי ובנוסף גם הומוסקסואל מוצהר. איתם הוא סוג של תמונת ראי של ספיבק. חובש כיפה, בוגר הישיבה התיכונית חיספין, בנו של השר לשעבר תא"ל במיל' אפי איתם ומועמד למחוזי מטעמה של השרה אורית סטרוק. הסיבה ששני "הפכים" אלה הוסכמו ומונו היא ששניהם מוכרים כשופטים ראויים למרות מאפייני החיצון שעשו אותם מקובלים – האחד בעיני השר והשני בעיני הנשיאה. האחד כשיר בעיני תומכי ההפיכה המשטרית והשני בעיני מתנגדיה.
2. גם מועמד ימני לעליון צריך שיהיו לו איכות ורקורד
בבית המשפט העליון טרם הושגה הסכמה דומה. אחד המועמדים המובילים של לוין הוא פרופ' רפי ביטון. ביטון אינו מקובל על שופטי העליון, בשל מעמדו האקדמי. כאשר ממנים לעליון מועמד מהאקדמיה, מקובל למנות איש אקדמיה בעל רקורד מרשים במיוחד. כמו הפרופסורים שמונו יצחק אנגלרד, דפנה ברק־ארז, עופר גרוסקופף ואלכס שטיין. הרזומה של ביטון אינו מתקרב לגיליון ההצטיינות של ארבעה אלה.
לוין רוצה את ביטון בגלל הדעות שלו וזה לגיטימי, אבל צודקים נציגי העליון בוועדה שאינם מוכנים להתפשר על האיכות והרקורד שבסופו של דבר מגדירים את מעמדו, משקלו ויוקרתו של בית המשפט. זה נכון גם לאחר שעברנו אבולוציה בתהליך המינויים, מהעידן שבו שופטי העליון ידעו למנות שופטים בצלמם, לעידן הפשרות שבו נאלצו לחלוק את המינויים עם הפוליטיקאים.
תרמו לכך שני אלה: ראשית, הביקורת הגוברת על "חבר מביא חבר" והדרישה ליתר פלורליזם במוסד ששודרג (או שדרג עצמו – תלוי בעיני המתבונן) גם לבית משפט חוקתי; שנית, "תיקון סער" שחייב שבעה קולות בוועדה כדי לבחור שופט לעליון וכפה בכך את הפשרות וחלוקת המינויים בין השופטים לפוליטיקאים. הפשרות האלה שיושמו בתקופת שרי המשפטים דניאל פרידמן, יעקב נאמן, איילת שקד וגדעון סער הולידו נבחרת שוויונית פחות או יותר בין שמרנים לליברלים, בין פורמליסטים לאקטיביסטים. כמובן שהחלוקות האלה אינן מדויקות לגמרי, והן גם נוטות להתנפץ במקומות שבהם יש ניסיון לערער ולנתץ את ערכי הבסיס של המערכת, כפי שנעשה בעת הזו. למשל במה שעשה סער עצמו, כשחבר ללוין כדי לבטל את הרוב הנחוץ של שבעה ולהנדס מחדש את בחירת השופטים לעליון באמצעות החוק החדש לשינוי הרכב ושיטת הוועדה לבחירת שופטים.
3. החוק החדש פחות גרוע, אבל האם לגיטימי להתפשר עם נציגי ההפיכה
החוק החדש לבחירת שופטים מתחבר בעקיפין לפשרה שהולידה את מינויי ספיבק ואיתם בבית הדין הארצי לעבודה. אין ספק, החוק גרוע בגלל שהוא מעביר לחלוטין את בחירת שופטי העליון לידיים פוליטיות. אבל הבשורה הטובה היא שהחוק גרוע פחות מהחוק המקורי שהביא לוין, לפחות בשלושת אלה: ראשית, בחוק המקורי די היה בכוח הקואליציוני כדי למנות ועכשיו נחוץ גם נציג אופוזיציה; שנית, החוק החדש תוקן באופן שמחייב שלפחות שני שלישים משופטי העליון יהיו שופטים שכיהנו במחוזי; ושלישית, תחולתו תיכנס לתוקף רק מהכנסת הבאה, מה שיאפשר לממשלה אחרת שתיבחר, שאינה ממשלת ההפיכה המשטרית, לבטל או לתקן אותו. את ההקלות האלה הכניסו לוין ושמחה רוטמן לחוק לאחר שיח והסכמה. בדיוק כמו אלו שאיפשרו למנות את ספיבק ואיתם. בדיוק כמו הריכוך המסוים שלוין הסכים לו בבחירת נציב תלונות השופטים – לפחות הוא הסכים שיתמנה שופט.
1 צפייה בגלריה
השופטים החדשים בבית הדין לעבודה. מימין: דורי ספיבק ועמיצור איתם. משני צדי מתרס ההפיכה
(צילומים: אתר בתי המשפט)
ועל עצם השיח וההסכמות האלה נטוש ויכוח ציבורי נוקב: האם לגיטימי בכלל להידבר עם נציגי ההפיכה המשטרית, או שאין לקיים עמם כל שיח ואין לחתור מולם לשום פשרה.
4. כשלוין לא מקבל את מבוקשו, הוא "שורף את המועדון"
העמדה ששוללת הידברות נטועה עמוק בעמדה ששוללת פשרות על הדמוקרטיה. ניתן להקביל אותה למחלוקת שביסוד מלחמת האזרחים האמריקאית. למציאות שבה אי אפשר להתפשר על השאלה אם האדם השחור הוא בן אנוש שזכאי לחירות או נכס קנייני ששייך לבעליו. ובענייננו, כל הידברות נתפסת כפשרה על הדמוקרטיה. כל משא מתן עם נציגי ההפיכה המשטרית נתפס כוויתור אסוני על פיסת דמוקרטיה ותחילת ההידרדרות במדרון החלקלק.
דוגמה לוויכוח הזה היא המחלוקת על "החוקה הרזה", יוזמה של המכון למדיניות העם היהודי בהובלת פרופ' ידידיה שטרן וד"ר שוקי פרידמן. המכון מציע פתרון זמני למשבר החוקתי והמשטרי באמצעות הסתפקות ב"חוקה רזה", שתסתפק בכינון חוקתי של סדרי הממשל והשלטון ותוותר על חוקה מלאה, שכוללת גם את ערכי היסוד של המדינה. ההיגיון הוא להסכים על מה שאפשר ולוותר על מה שאי אפשר.
לרעיון קמו מתנגדים חריפים. ד"ר אריק כרמון, לשעבר נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, כינה ב"הארץ" את היוזמה "הונאה" והוסיף: "רעיון עוועים שאינו אלא המשך ישיר של המאמץ הנלוז למצוא 'דרך אמצע', פשרה, בין ניסיונותיו של יריב לוין להנהיג הפיכה משפטית, שמשמעותה חורבן יסודותיה של הדמוקרטיה הישראלית, ובין התגייסות החברה האזרחית להגנה על היסודות הליברליים של הדמוקרטיה".
לדרך האמצע חותר גם נשיא המדינה יצחק (בוז'י) הרצוג, ופוליטיקאים כבני גנץ ואנשי תקשורת כפרופ' יובל אלבשן נוטים גם הם לעמדה הזו. המשותף לה הוא ההכרה הדמוקרטית, מצד אחד, ברוב הפרלמנטרי של בנימין נתניהו, וההתעלמות, מצד שני, מהסכנה הקיומית לדמוקרטיה שנשקפת מקואליציית הביביסטים־כהניסטים שלו ומההפיכה המשטרית שמנהיגים לוין ורוטמן.
המינויים לבית הדין הארצי לעבודה, החוק לשינוי הוועדה לבחירת שופטים ובחירת נציב התלונות על השופטים משקפים פשרות מסוימות עם שר המשפטים, שמרבה להשתמש בביטוי "הסכמה רחבה". לכן סביר להניח שלוין "יכיר" בנשיא בית הדין הארצי החדש אילן איטח, אבל איננו "מכיר" בנשיא העליון החדש יצחק עמית - כי עמית לא מסכים למינוי ביטון ואיטח הסכים למינוי איתם.
עניינית ומקצועית יש הצדקה להבחנה בין המינויים. מה שאין לו הצדקה הוא התנהלות השר לוין בכל מקום שבו איננו מקבל את מבוקשו: אם לא תהיה "הסכמה רחבה" שמקובלת עליו, הוא נחוש "לשרוף את המועדון". וכשלצד אחד יש את הכוח לשרוף את המועדון, הפשרה, בהגדרתה, לעולם לא תהיה שוויונית.
