ניתוח
טראמפ הצליח במשימת החלשת הדולר ויוצר סכנה לכלכלת ארה"ב
צניחה חדה בערך הדולר ותשואות מזנקות באג"ח מאותתות שמשהו עמוק משתבש בכלכלת ארה"ב. המדיניות של טראמפ מונעת יותר מהבטחות בחירות ופופוליזם מאשר מחשיבה כלכלית אחראית. התוצאה: סכנה לכלכלה הגדולה בעולם ונזקים גלובליים
מדד הדולר DXY — המשקף את ערכו של המטבע האמריקאי ביחס לסל של שישה מטבעות מרכזיים — צנח אתמול ביותר מ־1% והשלים ירידה חדה של יותר מ־5.6% בחודש האחרון. התנועה הזו משקפת אובדן ערך עצום של הדולר האמריקאי מול אותם מטבעות, לרבות היורו (57% ממדד ה־DXY), מולו הגיע לשפל של שלוש שנים. במקביל, גם מכירות חיסול של אג"ח ממשלת ארה"ב נרשמו בימים האחרונים — דבר שהזניק את התשואות (המחיר יורד).
המגמה בישראל הפוכה מזו של העולם (השקל מתחזק ב־1%) משום שהיורו מזנק ב־2% ורכישת המטבע האירופי נעשית דרך רכישת דולרים, מה שמחזק את הדולר. בנוסף, ירידות השערים בחו"ל מחייבות את המוסדיים להגדיל בטוחות בדולרים.
לכאורה, היחלשות הדולר אמורה להיות בשורה עבור נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שכחלק מהמדיניות הכלכלית שלו מנסה "להחליש" את הדולר כדי לשרת שתי מטרות מרכזיות: עלייה ביצוא האמריקאי וצמצום הגירעון המסחרי של ארה"ב מול שותפות הסחר שלה (שזינק בכ־60% לעומת הקדנציה הראשונה שלו), והקטנת החוב הממשלתי האמריקאי שזינק ב־20 נקודות תוצר ועלה מ־20 טריליון דולר ב־2017 לכ־36.6 טריליון דולר החודש (כ־124% תוצר). פיחות של הדולר מוזיל את היצוא האמריקאי, דבר שמחזק — באופן מיידי אך מלאכותי — את התחרותיות שלו, ועל הדרך מייקר את היבוא.
תנועת המלקחיים הזו אמורה להקטין את הגירעון המסחרי ובכך, לכאורה, להגדיל את הייצור המקומי, לרבות התעשייתי, וליצור מקומות עבודה חדשים. לגבי החוב, הרציונל דומה: בדיוק כמו שהאינפלציה שוחקת את ערכם של חובות נקובים במטבע (במקרה הזה, בדולר), היחלשות הדולר "שוחקת" את ערך החוב במונחים של כוח קנייה עולמי. כלומר, ריאלית, ארה"ב מחזירה פחות חוב כי הדולר מאבד מערכו הריאלי.
הטבות מס לעשירים
אלא שטראמפ גיבש מדיניות כלכלית נטולת ביסוס מדעי, ומונעת משיקולים פוליטיים ופופוליסטיים. אחרי פחות מארבעה חודשים כל השחקנים על המגרש הבינו כי מדובר במגדל קלפים. ראשית, כלכלת ארה"ב היא כלכלת שירותים: 78% מהתמ"ג האמריקאי הם שירותים ורק 11% מגיע מייצור תעשייתי גרידא. מי שישלם את המחיר על המכסים שהוא מטיל בימים אלו הם האמריקאים, שעלולים לסבול מאינפלציה כבדה, שרק תפחית את הצריכה הפרטית ואת הצמיחה. אותה אינפלציה גם תמנע את הורדת הריבית על ידי הפד — וזה יפגע בעקיפין גם בהשקעות. יתרה מזו, לא ברור עד כמה אותם מכסים יגדילו את הייצור המקומי. המחקרים על הסבב הראשון של המכסים מראים שהם רק הסיטו יבוא מסין ליבוא ממדינות אחרות כמו וייטנאם ומקסיקו, אך פגעו ביצוא הסחורות בגלל "התגובה" של שאר המדינות. הדרך הטובה ביותר להגדיל ייצור ויצוא ולשנות מאזני סחר היא באמצעות הגדלה אמיתית של התחרותיות, וזה נעשה דרך הגדלת הפריון.
לגבי החוב, השגיאה כפולה ומכופלת: הדרך להשיג הורדה אמיתית וברת קיימא של החוב היא דרך הקטנת הגירעונות התקציביים. מזה טראמפ בורח כמו מאש, כי הוא נחוש להמשיך לספק הטבות מס לעשירים ביותר מתוך אמונה (שגויה) בתיאוריית "החלחול מטה" לפיה העושר יורד לשכבות החלשות.
מגלים את הבלוף
הבעיה העמוקה יותר, כפי שבאה לידי ביטוי לא רק בדולר אלא גם בתשואות אג"ח של ממשלת ארה"ב, היא כי המשקיעים, הממשלות ומשקי הבית האמריקאים ובכל העולם, מתחילים לגלות את הבלוף ולפקפק בשאלה מי באמת מחזיק בהגה של הכלכלה החשובה בעולם. זה לא רק עניין של הודעות סותרות לגבי המכסים — לפיהן יום אחד הוא מעלה, יום אחרי הוא משהה, ויומיים אחרי הוא מחזיר. זה עמוק הרבה יותר. הטלטלה שהוא חולל בשווקים הפיננסיים מאז ההודעה על המכסים החדשים כבר מעלה שאלות לגבי "מי הרוויח" מאותה תנודתיות שמחקה מיליארדים ביום אחד ויצרה מיליארדים חדשים ביום למחרת. סנאטורים אמריקאיים כבר מאשימים כי ראשי הממשל ביצעו מניפולציות במסחר בניירות ערך.
וזה לא הכול: המתקפה הפרועה שהנשיא מנהל נגד נגיד הפד ג'רום פאוול לגבי גובה הריבית, מכרסמת עוד באמון המשקיעים בעצמאות הבנק הפדרלי ופוגעת במוניטין של כלכלת ארה"ב ובדולר כמטבע רזרבי. גם המהלך נגד אנבידיה (הגבלת היצוא) והמתקפה נגד האוניברסיטאות מטילים ספק לגבי זהות מנועי הצמיחה העתידיים של ארה"ב.
מותר לנשיא ארה"ב לבצע רביזיה של מדיניות הסחר, ההגירה והמסים. אבל מה שחשוב זו הדרך. ככל שתתחזק ותתקבע התחושה כי המשטר הפוליטי של ארה"ב הפך למונרכיה שמנוהלת לפי גחמות של איש אחד, הדולר יאבד מחשיבותו במערכת הגלובלית שם הוא כלי השפעה קריטי עבור ארה"ב, ובכך תגבר הסכנה על הכלכלה הגדולה בעולם ועל הכלכלה הגלובלית כולה.
