מסחר בסמים בתיכון לאמן ששווה מיליונים: "אמנות ממכרת כמו סמים"
מאחורי הציורים השמחים של האמן היהודי ניו־יורקי ג’ואל מסלר מסתתרת ילדות מורכבת בבוורלי הילס עם אבא רופא מכור לסמים, סחר בסמים בתיכון וגמילה. עכשיו, כשהוא אמן מצליח שמכר לאחרונה ציור ב־900 אלף דולר, הוא מציג בתל אביב תערוכה אופטימית. "אמרו לי שכיהודי, מי אני שאצור אמנות עם שמחת חיים בתקופה הזו"
תערוכת היחיד של של ג׳ואל מסלר בגלריה נסימה לנדאו נראית לכאורה כמו מסיבת בריכה במרכז תל אביב. הציורים הגדולים שלו, שנוצרו במיוחד עבור התערוכה "האור שבפנים", מבריקים, מלוטשים ומתפוצצים מצבעוניות שמחה ואופטימית של תחילת הקיץ. יש בהם גלי בריכה מרצדים, כדורי ים מתנפחים ובלונים של יום הולדת, דונאטס, פירות טרופיים וקשתות בענן, והכל טובל בשמש הקליפורנית של לוס אנג׳לס, שבה גדל מסלר בשנות השמונים. אלו עבודות בהשראה ברורה של דיוויד הוקני, ממנסחי האמנות של האווירה ההדוניסטית בלוס אנג׳לס משנות ה־60, כפי שמאשר מסלר בחיוך קורן. אבל אווירת המסיבה מתחילה אפילו עוד לפני המפגש עם הציורים, כיוון שגלי הבריכה פורצים כטפט צבעוני מהגלריה גם החוצה, אל המדרכה של רחוב אחד העם. מלבד הציורים יש בתערוכה גם אובייקטים מעוצבים בדוגמת עלי בננה, או כדור ים היפר־ריאליסטי מפלסטיק, שלמעשה עשוי ברונזה, ואלו פשוט מעלים חיוך.
מסלר (51), אמן בעל קריירה בינלאומית, מתגורר בניו יורק עם בת זוגו ושלושת ילדיהם. יצירותיו נמכרות בעשרות עד מאות אלפי דולרים, וגרסה של הציור "To Life" נמכרה ב־2022 ביותר מ־900 אלף דולר. הציורים שלו אומנם נראים אופטימיים, וכוללים מסרי ענק חיוביים באנגלית כמו Joy, To Life, Light, אבל הם משקפים את ההתמודדות שלו עם תקופות אפלות וקשות בעברו, והדימויים השמחים שניבטים מהם הם עיבוד של זיכרונות קשים ותגובה להתמכרויות שמהן נגמל. ואכן, במבט בוחן יותר, הציורים הצבעוניים והכיפיים מכילים גם אלמנטים טורדים: הצבעוניות פסיכדלית, יש גלגל הצלה לצד נחש בתוך המים, וחלק מן הגופנים שבהם מסלר משתמש באנגלית מזכירים אותיות פסאודו־יהודיות אנטישמיות, שבהן השתמשו גם לכתוב "יהודי" בטלאי הצהוב.
2 צפייה בגלריה
ציור של מסלר מתוך התערוכה "האור שבפנים". "הציורים שלי הם ביטוי של שרידות, התגברות וחוסן"
(צילום: JENNY GORMAN)
בביקור בארץ לפני שבועיים מתאר מסלר בפתיחות רבה את הדרך הלא פשוטה שהובילה אותו מגירושי הוריו, לסחר בסמים בנעוריו, למסחר באמנות בלוס אנג׳לס ורק בגיל מאוחר יותר – להגשים את עצמו סוף סוף כאמן. כיהודי אמריקאי שמתעקש על תכנים יהודיים, הוא מתייחס לציורים החדשים כתגובה מלאת תקווה למציאות שלאחר 7 באוקטובר, ולשדה אמנות בינלאומי עוין.
האם הציורים הצבעוניים ומלאי השמחה הם תגובה להתבגרות קשה?
״הייתי מעדיף להסתכל על הציורים כאל ביטוי של שרידות, של התגברות וחוסן. אולי הסיפור שלי קשור לדרך של העם היהודי לשרוד למרות הכל. היום קשה להבין את זה, אבל את אבא שלי, שהיה סטודנט לרפואה בארה״ב בשנות ה־50, הפכו בבית הספר לרפואה למכור לאמפטמינים. זו היתה אז הדרך לצלוח את הלימודים האינטנסיביים, וגם כשסיים והפך לרופא, הוא לא הצליח להיגמל. צריך גם לזכור שקוקאין היה חוקי אז, ושלרופאים היתה גישה קלה לחומרים האלו, כך שהוא היה רופא מכור. כשהוריי נפרדו הייתי בן 12 והילדות שלי נראתה כמו סרט גירושין מכוער. בנוסף, אבא שלי, כרופא בבוורלי הילס, תמיד חשב שזה לא מספיק לו מבחינת הקריירה, וניסה את כוחו בעסקים והשקעות. אבל לרוע מזלו היה לו כישרון אלכימי הפוך – כל דבר שהוא נגע בו הפך מזהב לקש. ואני, כדי לשרוד את התקופה, מכרתי כל מיני תרופות וכדורים בבית הספר התיכון. הייתי לוקח אותם מאבא שלי, מעביר אותם בחשאי לבית של אמא שלי, ומנסה להבין באילו סמים מדובר. לפעמים הייתי מתנסה בהם עם חבר בשביל להבין מה אני מוכר. בדיעבד אולי זה קצת כמו אמנות, שהיא גם ממכרת".
לפני שהפכת לאמן מקצועי, היית סוחר אמנות בלוס אנג׳לס. זה בוודאי לא המסלול המקובל.
״בוורלי הילס של ילדותי היתה מקום ללא חוקים, מה שאיפשר לי את ענייני הסמים, וגם מה שבאופן טבעי איפשר לי לעבור לאמנות, שגם בה לא היו אז חוקים. אבל לפני שהתחלתי לעסוק במסחר באמנות, הפכתי לסטודנט לאמנות. כמתבגר ראיתי איך כל החברים שלי מתקדמים הלאה ומתחילים ללמוד באוניברסיטאות וקולג׳ים, ואילו אני תקוע מאחור. אמא שלי היא זו שרשמה אותי לתואר בפסיכולוגיה באוניברסיטת סונומה סטייט. למעשה, היא זו שכתבה עבורי את מאמר מבחן הכניסה, אני לא הייתי מסוגל להתקבל בעצמי. אף שכילד לא היה לי שום מושג באמנות, כיוון שאף אחד לא לקח אותי למוזיאונים וגלריות, תוך כדי הלימודים גיליתי בזה עניין והתחלתי לקחת פה ושם קורסים בפיסול, וזה מה שהניע אותי לעשות תואר נוסף במכון לאמנות של סן פרנסיסקו, בעידודם של הרבה חברים ומורים.
אחרי שהתפכחתי מאלכוהול, אני מצייר אחרת, ומשתמש גם במילים. אכפת לי מתקשורת, מהנמען. אני כבר לא מקיא את עצמי על הציור ומבקש מהקונים לנקות אחריי״
״כצייר מתחיל הייתי כישלון, אבל לא כסוחר אמנות. גרתי באותה תקופה בדירת מרתף בלוס אנג'לס ודימיתי שאני מן אוליבר טוויסט כזה שנאלץ לשרוד בעיר הגדולה. די מהר יצרתי קשרים עם בוגרי לימודי אמנות וחברים שלמדו איתי, ועם קהילת האמנים הצעירים והמבטיחים של לוס אנג׳לס. הפכתי למתווך בינם ובין לקוחות, בעיקר בעלי הבניינים הסינים בצ׳יינה טאון בלוס אנג׳לס, שרצו אמנות לנכסים שלהם. שבע שנים עבדתי בצ׳יינה טאון במסחר באמנות, אפילו היה לי בית דפוס קטנטן משלי, ובסופו של דבר הפעלתי חמש גלריות. אחת מהן של הגלריסט הנוכחי שלי – דיוויד קורדנסקי – ששכר ממני חלל! אנחנו מתבדחים על זה הרבה.
״דבר אחד לא הבנתי, וזה למה הסוחר המוצלח שהייתי לא מצליח למכור את היצירות שלו עצמו. הן כמובן לא נראו כמו העבודות שאני מצייר היום. להפך, הן היו אקספרסיביות ואגרסיביות. לא מכוערות, אבל מלאות באגו, ובראש שלי דימיתי שאני הקורבן, שאני אמן לא מובן. כיום, אחרי שהתפכחתי מאלכוהול, אני מצייר אחרת לגמרי, ומשתמש גם במילים – כי בניגוד לעבר, אני לא רק בראש של עצמי. אכפת לי מתקשורת, מהנמען. אני כבר לא מקיא את עצמי על הציור ומבקש מהקונים לנקות אחריי״.
בעבודות מופיעים באופן קבוע בריכות, ענפי בננה, בלונים וקשתות בענן וכיתובים מסוגננים. יש לך גם רקע בעיצוב או איור?
״לגמרי לא. אין לי שום הכשרה בעיצוב ובאיור, וזו גם לא הכוונה. העבודות שלי נוצרות מתוך המשיכה שלי לחפצים, לתרבות חומרית, לאוספים ולפריטים שאני צובר. אני, אגב, גם דיסלקטי, אז הרבה פעמים כשאני מכין סקיצות לציורים, אני צריך לוודא בעזרת מחשב או אנשים שהאיות שלי נכון ולא עשיתי שגיאות כתיב. המילים שמופיעות בציורים הן מושגים ומשפטים שאמא שלי היתה אומרת לי לפני השינה, כמו תקוות וחלומות. גלי הבריכה לא קשורים רק להוקני, אלא באים ישירות ממסיבות הבריכה שאמא שלי היתה עורכת בביתה, בעיקר למטרות רכילות. אני זוכר שכילדים נהנינו לשחק בבריכה במסיבות האלה, בזמן שהמבוגרים סביבנו היו משתכרים ומגיעים לבכי. עלי הבננה לקוחים בכלל מטפט מאוד ידוע שהיה אלמנט קבוע בעיצוב בתי מלון בלוס אנג׳לס. הייתי בהם עם אבא שלי כשהיה חוטף התמוטטות עצבים, אני זוכר שממש גירדתי אותם מעצבנות עד שהירוק היה נכנס לי מתחת לציפורניים. גם דגם הקשת בענן היה טפט קבוע בחדרי ילדים של התקופה. כילד שנאתי אותו אבל אמא שלי התעקשה שזה דווקא משמח. אלו טפטים של טראומה".
2 צפייה בגלריה
ציור מסדרת "הרבנים" של מסלר. "מי שרכש אותם היו בעיקר דווקא אספנים לא יהודים"
(צילום: The Artist and David Kordansky Gallery)
מאז 7 באוקטובר, יותר קשה להיות אמן יהודי בארה״ב?
"היו מי שאמרו לי שכיהודי, מי אני שאצור אמנות של שמחת חיים בתקופה הזו, אבל זה לא הפריע לי לעבוד על התערוכה. עבורי יהדות, גם לפני 7 באוקטובר, היא לא פוליטית, אלא חגיגה של החיים. ליהודים יש תפקיד ואחריות, זה דבר חי, ויהדות זה סיפור שמתחדש כל הזמן. כנראה שתמיד יהיו כאלה שלא ירצו יהודים… שלא תבין לא נכון – בהחלט ישנן ׳רשימות שחורות׳ כיום של אמנים יהודים או שקשורים לישראל שלא מעוניינים להציג אותם בעולם האמנות.
״אף שיש לי סדרות עם נושאים יהודיים, כמו ׳הרבנים׳ שבה ציירתי על ובעקבות ציורי קיטש זולים של רבנים שאני מוצא או רוכש במכירות פומביות, האספנים שלי בכלל לא יהודים בהכרח, ומי שרכש את 'הרבנים' היו בעיקר דווקא אספנים לא יהודים. הצגתי אותם מתוך ידיעה שהם כנראה לא יימכרו, מה שבסופו של דבר לא קרה. אני חושב שהעבודות שלי מתקיימות ברבדים רבים, גם אם עבורי זו קצת מצווה – להחזיר את היודאיקה לשדרה החמישית בניו יורק. העבודות נמכרות בעשרות אלפי דולרים, אבל אני לא חושב על מצב השוק היום או חושש ממנו, פשוט כי זה לא באמת בשליטתי. בתערוכה הזו אני נמצא בדיוק במקום הנכון מבחינתי, זה לא מהלך קריירה מחושב של אמן – אני אסיר תודה להיות בישראל. הבעיה היא שאני מכיר את עצמי וצריך להיזהר שלא לצאת מתל אביב… כי אם אתחיל לסייר בארץ במקומות כמו ירושלים או במיוחד צפת, אני פשוט יודע שלא אצליח לחזור הביתה, אני אתקע שם לנצח, אני לא אגיע לטיסה חזרה".
