נשים -לא רק בחזית, גם בשולחן ההחלטות
במהלך השנה וחצי האחרונות, מדינת ישראל חוותה את אחת התקופות המטלטלות בתולדותיה. מלחמה כוללת רב זירתית, עורף תחת אש ומערכת אזרחית לוקה בתפקודה. מתוך הסערה הזו עלתה תמונה ברורה אחת: נשים הובילו תהליכים - בכל מקום. כמפקדות על מבצעי המודיעין מסמרי השיער בשטח, מפקדות מבצעים בשטח, כלוחמות אמיצות , כטייסות שטסו בשמי איראן, כמתנדבות בקו האש וכאימהות שמנהלות משפחות בעורף הקורס.
נשים נושאות בעומס רב, לעיתים קרובות בדממה, אך בנחישות ובמקצועיות שאין עליהן עוררין. הן מתפקדות תחת לחץ, מקבלות החלטות מהירות בשטח, מפעילות שיקול דעת וקור רוח גם ברגעי משבר ומוכיחות שוב ושוב שהן לא רק "יכולות להיות שוות" לגברים, אלא שהן כבר שם, שוות ומובילות.
אבל המעבר מהשטח לחדרי קבלת ההחלטות מציג מציאות עגומה , השתיקה רועמת. נשים כמעט ואינן נוכחות בפורומים שמעצבים את מדיניות הביטחון, שמכריעים כיצד יראה השיקום, מנהלים מו"מ מדיני, שמנתבים תקציבים, סמכויות והחלטות הרות גורל. הנוכחות הדלילה הזו לא נובעת מחוסר כישורים אלא מחסר התייחסות, מדפוסים ארגוניים מקובעים וממערכת שפשוט לא מבינה את חשיבות האיזון המגדרי במוקדי קבלת החלטות.
שוויון הוא לא מחווה של רצון טוב - הוא צורך קיומי. חברה שרוצה להיות חזקה, עמידה ומוסרית לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על מחצית מהקולות שבה. לא מטעמים של צדק בלבד, אלא כי זה חכם, זה נכון וזה מוכח. אינספור מחקרים מצביעים על כך שגיוון מגדרי בצמתי הכרעה תורם להחלטות טובות יותר, לניהול סיכונים מדויק יותר ולתוצאות ארוכות טווח טובות יותר.
המלחמה הזו חידדה את הפער: כשצריך את הנשים הן נדרשות לתת הכל. כשצריך לקבל החלטות, פתאום הן נעלמות מהשולחן. זהו עיוות שצריך לתקן - לא רק בשם הדמוקרטיה, אלא בשם האפקטיביות.
זו השעה לאפשר לנשים להוביל לא רק במדים ובשוחות אלא גם בדיונים, בפורומים, בוועדות ובממשל. לא כי הן צריכות "ייצוג" אלא כי יש להן מה להביא. מצפן, קול, חשיבה אחרת ומנהיגות אמיצה. זו לא פריבילגיה - זו אסטרטגיה.
רו"ח ררגינה אונגר היא יו"ר קבוצת חמת ויו"ר פורום הדירקטוריות באיגוד הדירקטורים
