פרשנות
הממשלה מתעלמת מהמחיר הכלכלי של המלחמה – ובינתיים הסחר עם אירופה מתחיל להיסדק
הממשלה נדחקה לפינה ונאלצה להכניס סיוע הומניטרי לעזה. בינתיים המאוחר מדי והמעט מדי כבר מסכן את היחסים הכלכליים של ישראל עם העולם
שתי סוגיות קונקרטיות נוגעות ליחסי המסחר של ישראל: הראשונה, הודעת משרד החוץ הבריטי על השהיית המו"מ על הסכם סחר חופשי חדש עם "ממשלת נתניהו" (המונח שבו השתמש משרד החוץ הבריטי, ש"ט); השנייה, הודעת נציבת החוץ של האיחוד האירופי כי תדון בהסכם הסחר הרחב בין האיחוד לישראל. שתי הסוגיות הללו כשלעצמן לא מטרידות במיוחד באופן ישיר. בריטניה הבהירה שאין בכוונתה לבטל את הסכם הסחר הנוכחי, ומדובר רק בהשהיה של הדיונים על ההסכם העדכני. ובנוגע לאיחוד האירופי, כדי לבטל את ההסכם יש צורך בקונצנזוס של כל 27 המדינות באיחוד, וכעת רק 17 תומכות ב"בחינה מחודשת" של ההסכם.
בשיחה עם כלכליסט אמרה יפעת אלון־פרל, מנהלת אגף מדיניות סחר והסכמים בינ"ל במשרד הכלכלה: "עמיתי הבריטי עדכן אותי על השהיית ההסכם עוד לפני שזה הגיע לתקשורת. הובהר שזה זמני ושההסכם הנוכחי יישאר בתוקף. זה היה הסכם שהם מאוד דחפו אליו ורצו אחרי הברקזיט. אני לא מקלה בזה ראש, אבל זה לא נורא מבחינתנו".
אלון־פרל מדגישה כי הרבה מהתהליכים הללו נובעים גם מפוליטיקה פנימית בתוך המדינות הללו, וביטול ההסכם באיחוד האירופי "נראה כמו תרחיש רחוק מאוד, אבל אני לא שאננה". לדבריה, "בימים אלו האגף שלנו עסוק בכינון הסכמי סחר חדשים עם מדינות כמו תאילנד והודו ועדכון ההסכם עם ארה"ב, ושר הכלכלה ניר ברקת נמצא ממש כעת בוושינגטון ומתעתד להיפגש עם עמיתיו בתאילנד ובפיליפינים בעוד חודשיים. בשלב זה להצהרות האירופאים אין השפעה על ההסכמים הללו".
מי בכלל לומד לקח?
הרכיב המוכר ביותר בהסכמי סחר הוא ויתור הדדי על מכסים בתחומי התעשייה ועל מכסות פטורות ממכס בתחומי החקלאות. אבל ההסכמים הללו עמוקים יותר, ומבטאים מחויבות הדדית לסחר חופשי, ששום מדינה לא תגזים עם כללי הגנה על התוצרת המקומית שלה.
השאלה הדחופה יותר היא האם אנו בפתחו של צונאמי מדיני? האם מדינות אחרות יצטרפו להצהרות הללו? האם להצהרות הללו יש משמעויות כלכליות עקיפות כמו הבחירה של משקיעים להשקיע בישראל? והשאלה החשובה ביותר מבחינת אזרחי ישראל — האם הממשלה לוקחת בחשבון את המחירים הכלכליים והמדיניים של התמשכות המלחמה? האם היא לומדת את הלקחים מההצהרות הלא־מסוכנות־כעת של האירופאים?
הראיות שמצטברות מעידות על ההפך. ההתנהלות התקציבית לא שיקפה הפנמה של "מצב חירום": ניתנו כספים למשרדים מיותרים וליעדים נוגדי צמיחה, נמנעו מחלוקת נטל השירות הצבאי לאוכלוסיות נוספות, לא ניתנה התייחסות רצינית לעליית האנטישמיות בעולם ולירידה בשיתופי פעולה עם מוסדות אקדמיים בעולם. הספקנות בנוגע לשיקול הדעת של הממשלה הגיעה עד ועדת חוץ וביטחון, שם גם גורמי קואליציה (ח"כ עמית הלוי) שתקפו את הממשלה מימין לא יכלו לתת מספיק אמון בממשלה כדי לאשר את המשך גיוס המילואים.
חוסר האמון בממשלה ניכר גם בשתי סוגיות הסחר הנוכחיות. קריאה קפדנית של ההודעות הרשמיות מלמדות שממשלה אחרת היתה יכולה למנוע את ההצהרות הללו ובלי לשנות באופן דרמטי את הלחימה בעזה. בהודעה של משרד החוץ הבריטי על השהיית הסכם הסחר נאמר אומנם כי "שר החוץ יבהיר את ההתנגדות המוחלטת של בריטניה למבצע הקרקעי הנרחב החדש של צה"ל בעזה", אך הודעה זו כוללת גם הבהרה של בריטניה כי "על חמאס לשחרר את כל בני הערובה ללא תנאי, וכי חמאס לא יכול להמשיך לנהל את עזה". במקביל ההודעה מדברת על סנקציות פרטניות על דניאלה וייס, המכונה "מנהיגת המתנחלים הקיצונית", לצד הראל ליבי וזוהר סבאח. בריטניה מחברת כל העת בין הביקורת על ההתנהלות בהתנחלויות לבין הביקורת על המלחמה בעזה, ובריטניה מבחינה במודע בין מדינת ישראל לבין ממשלת נתניהו, או כמו שהודעת משרד החוץ הבריטי מסכמת "לא ניתן לקדם דיונים על הסכם סחר חופשי ומשודרג עם ממשלת נתניהו, הנוקטת מדיניות בוטה בגדה המערבית ובעזה". גם האיחוד האירופי בהודעתו הרשמית על בחינת השהיית הסכמי הסחר מתמקד בעיקר בהיעדר הכנסת הסיוע ההומניטרי, ומברך על כך שהוכנס מעט סיוע הומניטרי בשבוע זה אך אומר שמדובר בטיפה בים.
מה עובר לה בראש?
מכיוון שממשלת נתניהו הבינה בסופו של דבר כי עליה למצוא הסדר להכנסת סיוע הומניטרי, והחלה בהכנסתו השבוע, עולה השאלה אם העיכוב בהחלטה הזו תרם משהו לביטחון ישראל. האם ההחלטה כעת להביא רק מינימום שבמינימום של סיוע שווה את המחיר של הרעת היחסים הכלכליים, ואולי הביטחוניים, עם המדינות הללו? קשה לדעת בלי שחשופים לכלל החומר המבצעי, אבל חוסר העקביות של הממשלה, איטיות התגובה שלה, שינוי התוכניות בתדירות גבוהה, מקשה על הצופה מהצד להשתכנע כי מישהו שם למעלה עושה חישובי עלות־תועלת לאומיים.
