בר
הזדמנות להתוות דרך
רונן בר הודיע השבוע על פרישתו הקרובה מראשות השב"כ, וכעת נשאלת השאלה אם שופטי בג"ץ יסתפקו בהודעה זו כדי למחוק את העתירות לביטול פיטוריו, או יכתבו פסק דין עקרוני שלא יסתפק בפתרון הפרטני. שלשום בריאיון לגל"צ המליץ להם עו"ד ציון אמיר, פרקליטו של בנימין נתניהו, להימנע מפסק דין כזה. ופסק דין כזה הוא בדיוק משאת נפשה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, כי הוא יאסור בעתיד פיטורי עובדי ציבור בכירים רק בגלל שקפץ עליהם "חוסר האמון" של ראש הממשלה.
לממשלה יש סמכות להדיח עובדי ציבור, אבל עליה לעבור בתחנות שמתווה המשפט המינהלי: תשתית עובדתית, שימוע וכן ועדת גרוניס במקרה של ראשי שב"כ. זה ההבדל בין דיקטטורה, שבה ניתן לפטר בלי סיבה, לבין דמוקרטיה שבה צריך לנמק למה. את העתירה נגד פיטורי בר כידרר בג"ץ לבר ונתניהו שהגישו תצהירים, ועכשיו, אחרי הודעת הפרישה, הכדור חזר אליהם.
מעל העימות התצהירי מרחפת לה גם שאלת האחריות, זו שבר נטל וזו שממנה השתמט נתניהו. ועכשיו האחריות היא גם של השופטים — האם יגדילו ראש וישרטטו לממשלה גבולות לפיטורים הבאים או יסתפקו בפרישה ויכשירו את השלכתו של הבר הבא. // משה גורלי
רפאל
בחסות החושך
השבוע חשף "כלכליסט" את ממצאי הדו"ח החמורים של רשות החברות על הרכישה השערורייתית של אירונאוטיקס בידי החברה הביטחונית רפאל ושותפה אביחי סטולרו ב־2019. חברת המל"טים נרכשה ב־850 מיליון שקל, ורפאל — חברה ממשלתית, כזכור, שביצעה כאן את העסקה האסטרטגית הגדולה בתולדותיה — הטעתה את המדינה, הסתירה מידע מהדירקטוריון, העבירה דיווחי כזב וביצעה העברות כספים לא מוגדרות.
רפאל נחשבת חוד החנית של התעשייה המקומית. היא מעסיקה 8,500 עובדים ומגלגלת מחזור מכירות שנתי של יותר מ־15 מיליארד שקל. אבל כשקוראים את דו"ח רשות החברות, שבחן את רכישת אירונאוטיקס, קשה שלא להיות מוטרדים מהאופן שבו היא התנהלה תחת המנכ"ל לשעבר יואב הר אבן: תרבות ארגונית קלוקלת, ממשל תאגידי רקוב, קבלת החלטות מהותיות באופן רשלני ולא מקצועי, שהביא לבזבוז של מאות מיליוני שקלים מכספי ציבור. איפה היו שומרי הסף, הדירקטורים, היועצים המשפטיים, הסמנכ"לים, עורכי הדין החיצוניים? הם ראו, חלק מהם אפילו התריעו, אבל כולם לבסוף התיישרו עם רוח המפקד.
לכאורה אפשר היה להתנחם בכך שבתגובת החברה לדו"ח הבדיקה היא מקבלת "חלקים נרחבים מהדו"ח... ומכירה בכך שבביצוע העסקה נפלו פגמים משמעותיים", ובכך שכל הדירקטורים והמנכ"ל שאישרו את העסקה כבר אינם בחברה. ועדיין, כש"כלכליסט" פנה השבוע לקבל תשובות מרפאל לשאלות רבות נוספות שנותרו פתוחות, לא התקבל מענה. ההעדפה של רפאל להמשיך להתנהל בעלטה גמורה מעידה שהיא לא באמת הפנימה את ממצאי הדו"ח. // גלית חמי
גיוס חרדים
מבטיחים ומחרטטים
השבוע קיבלנו תזכורת נוספת למחויבות של הממשלה לאי־שוויון בנטל. לא לצמצומו, חלילה, אלא להנצחתו באמצעות בלוף סטטיסטי. ועדת חוץ וביטחון דנה ביעד שהציב שר הביטחון: גיוס בתוך שבע שנים של 50% ממחזור הגיוס של החרדים, כלומר כ־9,000 חרדים. אבל המספר הזה הוא חרטוט, כפי שהבהירה היועצת המשפטית של הוועדה מירי פרנקל־שור. למה? כי יעד הגיוס המובטח התייחס לכל החרדים בגילי גיוס, כלומר בני 18–26. אבל המספר שהציגו נציגי המשרד מהווה 50% רק מבני 18. אם מתייחסים לחרדים בכל גילי הגיוס, הרי ששיעור הגיוס המרשים צונח לאחוזים אחדים בלבד.
"זה דבר שנתקשה לקבל. צריכה להיות איזושהי קורלציה", אמרה פרנקל־שור. "זה לא עובד יחד. אם היעד נקבע לפי מחזור הגיוס, גם הגיוס צריך להיעשות בהתאם", הבהירה, והזכירה: "יש תשלום לאי־גיוס חרדים: הארכת שירות חובה ושינוי חוק המילואים".
בשבוע של יום הזיכרון לחללי צה"ל, בזמן שעוד אלפי אזרחים נקראים למילואים ממושכים ומתישים, הממשלה אינה נוקפת אצבע כדי לתקן את העוול החברתי. במקום זה היא עסוקה בניסוח תרגילים לשוניים שמטרתם להבטיח שהנטל ימשיך להיות מוטל על כתפיים מעטות. מזל שלפחות עדיין יש שומרי סף שחושפים זאת. // שקד גרין
גיוס חרדים
קרב השוליים על המיינסטרים
השבוע התייצבו עשרות חרדים בבקו"ם כדי להתגייס, ומולם התייצבו עשרות חרדים מהפלג הירושלמי כדי למחות באגרסיביות נגדם. מה שמשותף הן למתגייסים והן למוחים הוא שהם מואשמים כל העת בכך שהם לא מייצגים את החברה החרדית. וזה קצת נכון כי שתי הקבוצות הן מיעוט שבמיעוט, ולא משתייכות למה שהחרדים מכנים "מיינסטרים".
אבל אירועי התקופה מלמדים שזה לא כל כך משנה: גם אם קיים מיינסטרים חרדי, הרי שהוא מתעצב בידי הקצוות: ואכן השבוע התקיימו טקסי זיכרון חרדיים גדולים ורבים מאי פעם — עדות להשפעה של הפלג המודרני. מצד שני, מלבד השר משה ארבל, לא היה שום ח"כ חרדי שהעז לתקוף את המפגינים האגרסיביים. וסיסמת 'נמות לא נתגייס' חדרה עמוקות לחברה — עדות להשפעת הפלג הירושלמי.
כרגע, הרוב החרדי הדומם נראה במעין הפרעת אישיות: מצד אחד, יותר אמפתיה לצה"ל, ומצד שני, יותר 'נמות ולא נתגייס'. אבל זה טיפוסי לתקופה של התבגרות. לכן המאבק בין הקצוות החרדיים אינו קרב אקסצנטרי וזניח בין קבוצות שוליים — הוא מה שיכריע היכן תתמקם החברה החרדית ביחס למדינה והמודרנה בשנים הבאות. // שלמה טייטלבאום
העגלה הריקה מלאה בערכים
בשנים האחרונות מייחסים לחיים החילוניים התרסה. כשמתעוררות מחלוקות סביב חירויות אזרחיות שאמורות להיות מובנות מאליהן כגון תנועה חופשית במרחב הציבורי (מתחבורה בשבת ועד הדרת נשים), תמיד מוטחת בחילונים האשמה שהם שונאי יהדות, אוטו־אנטישמים או לכל הפחות "לא מתחשבים". בקריקטורות חרדיות נוהגים לצייר את החילוני תמיד עם שיער צבוע, סיגריה בפה, חולצה מקושקשת, אפס ערכים ומבט זועם. וברמה העקרונית היחס אליהם הוא כאל מיעוט נטול ערכים משלו, רק נגזרת של שלילת ערכי הדת.
מילולית ההגדרה "חילוני" אכן נגזרת מהמילה "חול" — כל מה שאין בו קדושה (דתית). משמעותה במקור היא פשוט כל אדם שאיננו כהן, וכיום היא מתייחסת לכל מי שאינו מקיים מצוות — גלגול עדכני למי שבעבר כונו "חופשיים", כלומר מי שבחרו להיות חופשיים מכבלי הדת. והרי זהו הערך הבסיסי והכי חשוב בחילוניות: החופש — לבחור, לחיות, לאכול ולאהוב כפי שאנחנו רוצים.
יש מי שמגדירים חופש בתור פריצות, אובדן מוסר וכמובן חוסר התחשבות בזולת. אבל זה היופי האמיתי בערך הזה — הוא מוסרי מעצם הגדרתו. הוא מאפשר לנו לחיות כפי שבא לנו, כל עוד לא פגענו ממשית באחר. וגם אם אנחנו חושבים שמישהו אחר בחר לא טוב, לא נתערב לו בחיים, ולו מהחשש שיתערבו בחיים שלנו במצב ההפוך, ועוד בשמו של אלוהים. ומכיוון שהעיקרון הזה כל כך כללי ורחב, החילוניות מכילה בתוכה ערב רב של אנשים — מאתאיסטים אוכלי חזיר מצביעי חד"ש עד ליכודניקים מאמינים שרוצים למנגל בשבת בכיף. כולם מאמינים באמונה שלמה ב"חיה ותן לחיות" — בדיוק ההפך מההנהגה הקיצונית שלנו שרק רוצה להפריד ולמשול. // דור סער־מן
