זה לא הקמח, טמבל
הרעבת שני מיליון איש הפכה לשאלה של כדאיות ונושא לסחר מכר בין גורמים אינטרסנטיים, קיצוניים ואלימים בזירה הפוליטית הפנימית. אך לצד הצורך בכניסת סיוע מיידי של מזון וציוד רפואי וטיפול בתושבי הרצועה הסובלים מתת תזונה, חייבים לזכור שלא ייתכן שהדיון סביב המצב ההומניטרי בעזה יישאר בגבולות "כמה קמח נכנס היום" ויש לדרוש מישראל לאפשר את שיקום החקלאות ומערך ייצור המזון הפנימי בעזה, דבר שהיא סירבה בתוקף לעשות עד כה.
אתמול בבוקר כולנו ברכנו על ההחלטה לחדש את הסיוע. ביממה שחלפה מאז נכנס קומץ משאיות לרצועת עזה המיובשת והמורעבת, מהלך שישראל מקווה שיסייע לה לצאת ידי חובה לנוכח ההסתבכות הדיפלומטית הלא נעימה. זה כמובן לא מספיק, אבל מעבר לזה, לצד מתן מענה לצרכים המיידיים והדחופים יש לשקם את משק המזון העצמאי ברצועת עזה.
חקלאות, גידול בעלי חיים ודיג היו עד לא מזמן אחד מעמוד התווך של אספקת מזון איכותי ונגיש לתושבי הרצועה. טרם המלחמה, כמחצית משטח הרצועה שימשה לגידולים חקלאיים שסיפקו תוצרת טרייה ומזינה לאוכלוסייה המקומית.
בעקבות המלחמה, וההרס היסודי של כל חלקה טובה ברצועה, זיהום הקרקעות ומי הים – משק המזון בעזה קרס לחלוטין. מה שפעם היה חממות ירק, מטעי פרי, שדות דגן ושוק חי – הפך לשממה הרוסה. אלפי דונמים של אדמות חקלאיות הושמדו, יחד עם מערכות השקיה, בארות, מתקני אחסון וציוד חקלאי. לפי הערכות של גופים בינלאומיים, 104 קמ"ר מתוך 150 קמ"ר של שטחים חקלאיים נהרסו באופן שאינו מאפשר שימוש עתידי ללא שיקום עמוק. גם הדיג, הענף השני שביסס את הכלכלה המקומית וסיפק תזונה חיונית, הושבת לחלוטין. נאסרה הגישה לים – גם במרחקים קצרים, והצבא נוהג לפתוח באש על דייגים שמסכנים את חייהם על מנת לנסות להשיג מזון עבור אנשים מורעבים. מי הים עצמם זוהמו באופן מאסיבי, כתוצאה מהשבתת מתקני טיהור השפכים, והזרמה חופשית של שפכים לים התיכון. ארגון הבריאות העולמי דיווח על רמות מזהמים במים החורגות באלפי אחוזים מהתקן.
הנתונים המתקבלים מניתוח המצב ברצועה ומתצלומי האוויר של האזורים החקלאיים מצביעים על הרס שיטתי של קרקעות ותשתיות חקלאות. בין 80% ל־96% מהציוד החקלאי נהרס.
3,700חממות, שהן כמעט מחצית החממות ברצועה הוחרבו. 99% מהעופות הושמדו או מתו ללא מזון ומים. החקלאות נפסקה. ייצור המזון קרס לצד סגירת המעברים היבשתיים, שנמשכה כזכור כשלושה חודשים, המצור הימי אינו מאפשר הגעת סחורות או סיוע מרחבי העולם. זכורה לרעה התקיפה הישראלית על אניית הסיוע הלטבית, רק לפני כעשרה ימים.
המשמעות היא שתושבי רצועת עזה תלויים לחלוטין בטוב ליבה של ישראל ובנכונותה לאפשר אספקת מזון באמצעות המעברים היבשתיים. לרוע מזלם, בזמנים אלה, עם ההנהגה הפושעת וחסרת העכבות שבחרנו, טוב לב אינו בנמצא, אמות מידה מוסריות גם הן נעלמו, ואפילו אצטלה של ציות לדין הבינלאומי כבר מזמן אין. פוליטיקאים ואזרחים ישראלים רבים מוכנים לצפות בילדים ותינוקות גוועים מרעב, כאשר המזון הממתין להם בגבול מתקלקל, ולא לנקוף אצבע.
השליטה המוחלטת של ישראל במצב הביטחון התזונתי, והיכולת לקבל החלטה פושעת על הרעבת האוכלוסייה, על דחיקתה לאזור תחום מסויים – מכלאות שרק בהן יחולק לחם, ואפילו על השבתת פעילות הארגונים ההומניטריים היא מצב מסוכן שאסור שימשך. ישראל מסתמכת על היכולת הזו גם במסגרת התכניות ל"הגירה מרצון" שאינן אלא תכניות טרנספר וטיהור אתני.
אסור שעזה תהיה תלויה לנצח בטוב ליבה הנעדר של ישראל. מומחים מארגון החקלאות והמזון העולמי הדגישו, שגם חקלאות בקנה מידה משפחתי זעיר, והזנה של חיות משק שתאפשר ייצור חלב וביצים – יאפשרו שיפור משמעותי בתזונתם של אלפי בני אדם, תוך זמן קצר מאוד. לישראל, שהחריבה כאמור כל חלקה טובה ברצועה, חובה לאפשר זאת. ישראל חייבת לאפשר כניסה של ציוד חקלאי בסיסי – זרעים, שתילים, דשנים, חומרי הדברה, מזון לבעלי חיים, חיסונים וציוד השקיה.
יש לתת עדיפות לשיקום מערך החקלאות בהדרגה ולהתיר דיג בים– לא כאמצעי חסד, אלא כחלק מזכות בסיסית של אוכלוסייה לייצר לעצמה מזו ולא להיות תלויה באויב נטול האנושיות שאליו הפכנו. לכן, מי שמדבר על אופק, פיוס, יציבות, ואפילו אינטרסים ביטחוניים – חייב לשים דגש, לצד הסיוע, בשיקום האפשרות של תושבי הרצועה לקיים חיים סבירים ונסבלים, וגם לשלוט באמצעי הייצור.
עו"ד רעות שאער היא מנהלת היחידה לשטחים הכבושים באגודה לזכויות האזרח
