דעה
שתיקת השרים בפרשת ברדוגו - פרקטיקה של משפחות פשע
השרים דיברו על סחיטה מצד יועצו של ראש הממשלה יעקב ברדוגו, אבל כשהגיע הזמן לחקור העדיפו לסגור שורות ולהפנות אצבע לחשודה הרגילה – היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה
איך זה שגם בהתכתשות הפנימית, בירי בתוך הנגמ"ש, בין שלושה שרי הליכוד למקורבו של ראש הממשלה - היועצת המשפטית גלי בהרב-מיארה היא האשמה?
ובכן, ככה זה כאשר משני צדי המתרס מתייצבים לא רק הסוחט והנסחטים לכאורה, אלא גם ארגון פשע ו"שלטון החוק". שר התקשורת שלמה קרעי, אחד משלושת השרים, היה האחרון, אחרי שר המשפטים יריב לוין ושר התרבות והספורט מיקי זוהר, להודיע שאין בכוונתו להגיע למשטרה למסור עדות על האפשרות שלכאורה נסחט ואוים על ידי יעקב ברדוגו, יועצו ופרשנו התקשורתי של ראש הממשלה.
"השטויות של ברדוגו הן עניין ציבורי, לא פלילי", כתב קרעי ליועצת, כלומר בהודעת לתקשורת שממוענת אליה, "הניסיון העלוב שלך להשתמש בביקורת שלנו כלפיו – על האלימות המילולית ושפת הביבים – כדי לרקוח עוד קמפיין נגד הממשלה, פשוט לא יעבוד".
נניח לרגע לעובדה שעל הרבה פחות ממה שהעידו בפומבי לוין, זוהר וקרעי, נפתחה חקירה נגד ראש השב"כ לשעבר נדב ארגמן. נניח לרגע, שעל "אלימות מילולית ושפת ביבים" נגד שר היתה נפתחת חקירה נגד כל אזרח. נניח לאלה. די בתמונה שציירו השלושה, שנעה במרחב הספק שבין שחיתות פוליטית-ציבורית לבין שחיתות פלילית. את ההכרעה בין שתי החלופות יכולה לספק רק חקירה משטרתית והערכה משפטית. את הבירור האמיתי, את הקו בין שתי החלופות, ניתן להסיק ולקבוע רק באמצעות הפרטים והנסיבות שיספקו השרים עצמם. מה בדיוק ביקש מהם ברדוגו ואילו איומים לכאורה הפעיל בתגובה לסירובם. המשטרה והיועצת צודקים שמתחייבת כאן חקירה, אבל ללא תלונה מפורטת היא לא תגיע לשום מקום.
אברהם הירשזון, שר האוצר ב-2006, סיפר בכנס קיסריה על מעקבים ואיומים: "עוקבים אחרי ומנסים לפגוע בי ובמשפחתי כדי לסכל רפורמות במשק", אמר, אבל סירב לבקשת היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז לפנות בכתב. מזוז הבהיר שללא פנייה מתועדת "לא קיימת תשתית שיש בה לבסס פתיחה בחקירה פלילית". לימים התברר שהירשזון ניסה לפזר מסך עשן כדי להקדים את החקירה שאכן נפתחה נגדו והובילה להרשעתו וכליאתו ל- 5.5 שנות מאסר על קבלת כספים במרמה בנסיבות מחמירות. אגב, בהמשך נקלע מזוז לסיפור דומה: תלונה של הנשיא משה קצב על סחיטה נגדו שהתגלגלה לחקירה פלילית שהובילה גם היא בסופו של דבר להרשעתו.
ועכשיו שלושת השרים הודיעו שלא ישתפו פעולה עם המשטרה. בוודאי שלא עם היועצת המשפטית לממשלה. ההסרחה שלהם ששוגרה לחלל הציבורי והתקשורתי מאירה בעוצמה עוד אחד מסייעניו הנאמנים של ראש הממשלה. עוד אחד, שאולי ביקש למנף את הקרבה לנתניהו כדי להיטיב עם עצמו, עם מקורביו. קצת בדומה ליונתן אוריך, שאת האקזיט שלו עשה מול הקטארים. כאן האקזיט לכאורה הוא מול שלושה שרים שהעידו כיצד פעל מולם ברדוגו, כדי להשפיע על מינויים ומהלכים בתקשורת ובמשפט, כיצד להיטיב עם פלטפורמות שמשרתות אותו ואת ההוא שהוא עצמו משרת.
את הפקעת הסבוכה הזו אפשר להתיר רק באמצעות שיתוף פעולה של שלושת השרים, אבל גם להם יש גבולות משלהם. והגבולות האלה מזכירים את קצת את הנעשה בארגוני פשע, שתמיד יזהו את רשויות אכיפת החוק כאויב אמיתי. נכון, הם מסוגלים להתקוטט ביניהם עד זוב דם, אבל כשמגיע שוטר הם מיתממים, "הכל בסדר". בסך הכל "השטויות של ברדוגו".
הבעיה היא שלא מדובר בארגונים ולא במשפחות. מדובר בממשלת ישראל. מדובר בשלושה שרים וביועצו הקרוב של ראש הממשלה. לפתע הם הבינו את ההשלכות המתבקשות של הקטטה הפנימית, ואז סוגרים שורות ותמיד טוב שיש את מי להאשים, מי שכל ארבעת הניצים ששים להתלכד נגדה, היועצת המשפטית לממשלה.
